נספחים

סרטון תמונות:

סרטון תמונות של קזבלנקה (youtube)-

שיר שנכתב על ירושלים במרוקו:

 

שיר לכבוד ירושלים אשר כתב לא אחר מאשר המשורר הדגול רבי דוד בוזגלו ז"ל

 

ירושלים עיר הבירה,בנה בתוכה בית הבחירה.

לך נשירה ,ונזמרה,נא את תפילתינו עתרה.

הרם את דגלנו וגם שמחנו,ואל תבישנו,הרחמן ענינו.

יגדל שמך, ארומימך ונודה על חסדיך בירושלים.

וראה בענינו ,ואל תדיננו, ושלח משיחנו בך ישר מלכנו.

שמו מנחם עלינו ירחם,ישב על כנו בירושלים.

ערב חג המימונה

 .

היה זה ערב מיוחד במינו, המיוחד הוא- טקס לישת הבצק למופלטה.
האשה הנכבדה של המשפחה לשה את הבצק ובזמן הלישה הגברים שרו ופייטו.

אזיו נחיו לכמירה- בוא נכין הבצק

 

לאחר הפיוט בסימן טוב...

 

זמרו פסוקים מספר משלי.

 

והמשיכו ב אשת חיל מי ימצא...

 

ומימסכת אבות עברו לפיוט..

 

לשנה הבאה בירושלים..

 

וסיימו בתיאור מנהגי המשפחה.

 

"ולילא עואיידנאלעסל וזבדא",

 

הלילה מנהגנו לאכול דבש וחמאה

 

כך כל משפחה שרה על מנהגה,

 

תוך כדי ברכה " לשנה הבאה בירושלים".

 

הגעגועים לירושלים וארץ ישראל,

 

היו מורגשים בליבם ובביתם,

 

של יהודי מרוקו

 

 

 

טבלת עליית יהודים ממרוקו:

שנה: 1948-1949 מספר העולים: 18.000

שנה: 1950 מספר העולים: 4950

שנה: 1951 מספר העולים: 7770

שנה: 1952 מספר העולים: 5031

שנה: 1953 מספר העולים: 2996

שנה: 1954 מספר העולים: 8171

שנה: 1955 מספר העולים: 24994

שנה: 1956 מספר העולים: 36301

שנה: 1957 מספר העולים: 8758 

שנה: 1958 מספר העולים: 1803

שנה: 1959 מספר העולים: 3325

שנה: 1960 מספר העולים: 4108

שנה: 1961 מספר העולים: 11478

שנה: 1962 מספר העולים: 35758

שנה:  1963 מספר העולים: 15843

שנה:  1964 מספר העולים: 22546

שנה:  1965-2000:מספר העולים: 2254

 

 

 
השיר שכתב דוד אלון לקראת יום העצמאות ה53 למדינת ישראל, על העלייה ממרוקו:


לעת ערב, שבתי כבכל יום מהישיבה,
עליתי על יצועי בנחת ובשלווה,
השכמתי קום, כרגיל עם תקווה
בדרכי ללכת לישיבה, כרגיל באהבה.

לפתע אבי אמר לי "דוד אתה לא הולך היום"
"שב בבית, וזכור אינך יודע מכלום
הארץ המובטחת שתמיד ראינו בחלום
נראה אותה בקרוב עם אור יום".

"בחשכה יגיע שליח מהציונים,
נשאיר הכל, ניקח רק כסף ובגדים,
כאלו שאנחנו לא עוזבים,
זכור אסור שיודע במיוחד לערבים".

בחצות, היינו על סיפון "הכותוביה"
ברזל ענק וחלוד, זאת האונייה,
אלפי אנשים עמוסים היו עליה,
פני כולם לארץ היו נוסעיה.

קומות קומות של אנשים,
רוב המולה והמון רעשים,
ימים רבים של חוויות וסיוטים,
לצרפת הגענו, למחנה העולים.

חודשיים שהינו באותו המחנה,
בחורף קשה ובילתי מהנה,
באפס מעשה, כל יום מונה
אין שואל, אין משיב ואין עונה.

חלפו ימי ההמתנה המרגיזים
לאניה- עלינו- אם כך נקרא "לברזלים"
בהם הועברו אלפי אנשים,
ללא טענה, לארץ האבות הקדושים.

ההפלגה הייתה טלטלה הגונה,
הנוסעים החזיקו בכל פנה,
המתינו עד לרגע ההגעה ללא כל תלונה,
עד לרגע הגדול- העגינה

מרחוק את אורות חיפה ראינו ,
שמחה גדולה פשטה בקרבנו,
שירה גדולה ותפילה יצאו מפינו,
לרדת מיד רצינו-בקושי חכינו.

משער העליה על משאית הועמסנו,
ללא כל מושג מהו יעדנו,
לא שאלונו ולא התייעצו איתנו,
ולא נאמר לנו לאן מועדות פנינו.

בליל עלטה ומקפיא,
פרק הנהג את ה"מטען" שהביא ,
ללא מנהיג וללא מצביא,
במושב "מחסיה" בארץ הצבי.

גדולה הייתה מאד האכזבה,
אותה קיבלנו אמנם באהבה,
אבל התגמד גול התקוה,
לחיי נחת שלום ושלוה.

כל הלילה לא עצמנו את עיננו,
תהינו,בכינו,לאור היום חכינו,
בבוקר שממה והרבה "כלום" ראינו,
כנראה לא לזאת חכינו וציפינו.

החיים חזקים,כידוע מכל מציאות
רצינו,חיפשנו להמשיך לחיות
לשבת,אבי חיפש היכן לקנות,
מרחוק "הר טוב" הייתה בשכנות,

אבי חזר עם שני סלים,
באחד מהם הרבה דגים,
לאימי שח ,"שהם מאד זולים",
אפילו פחות מאצל "הערבים".

אימי,בשלתם עם כל התבלינים,
למרבה הפליאה הם היו מאד מלוחים,
אימי,טיגנה שוב דגים אחרים,
אבל עדיין היו מלוחים כראשונים.

האדם בנוי מטבעו להסתגל,
כך יום אחר יום התגלגל,
אבי עבד בשדה במקום בצל,
כאן כבודו החל להתבטל,

שנתיים ימים שהינו במושב,
אבי,עבודת הדחק עזב,
החקלאות לא ידע ולא אהב,
הוא הפסיד בזה "הקרב".

אני בן שמונה שנים,
איתי לא הסתדרו המורים,
לכיתות ג ד לא מתאים,
מזמן כבר ידעתי משניות ומילים.

נהנתי מעיסוקי בשנה השניה,
כמתרגם מערבית לבעל הצרכניה,
שלגמרי במקרה, עלה מפולניה,
וכך זכיתי בהכנסה מכניסה ונקיה.

באותם הימים ,למושב באו שליחים,
מכל הישיבות המפלגות והקיבוצים,
"צדו" תלמידים ממשפחות העולים,
את הכספים קיבלו לפי כמות "הראשים".

היו כאלו שנלקחו לקיבוצים,
ונשכחו מהם התורה והדינים.
אני ועוד כמה אחרים
"לפורת יוסף" בירושלים נשלחים.

רטרוספקטיבית,במשך השנים,
ניתן לקבוע ללא היסוסים,
שנעשו טעויות בקליטת העולים,
בזדון ע"י אנשים לא טובים.

כדי לבנות חברה בריאה ומועילה,
צריך "פסיפס" של כל קהילה וקהילה,
אסור להסתנוור מ"אפקט ההילה",
מכל התרבויות צריך לעשות מהילה .

כפו רק תרבות של קהילה אחת,
את הכבוד אסור מאיש לקחת,
התרבות,כנשמה בגוף מונחת,
הגוף ימות,אם הנשמה בורחת.

כיום ,כאשר אנו כבר זקנים,
הבה נלמד מטעויות המייסדים
זכותם ודאי קימת לעולמים,
אך גם משגיאות אינם חפים.

נסכם לפני סיום ,ונדגיש
סיפורי זה,מתאים לכל איש,
אשר לארץ עלה ואי נחת הרגיש,
אם מנהגיו ותרבותו הכחיש.

לפני שנתיים וששה חודשים,
ביקרתי במולדת ההורים,
ראיתי היכן היינו גרים,
אבל אין לי כל געגועים.

כדי שנמשיך את החיים,
באו נבטיח כי נהיה אוהבים ואדיבים,
נכיר ונכבד צרכי אחרים,
גם אם הם מאיתנו לחלוטין שונים.

נכבד איש רצון זולתו,
נתכבד בהכרת תרבותו,
נהנה ממנהגי עדתו,
נאהב אותו ונקבל  אהבתו.